ביהמ"ש העליון דחה עתירה לקיום ד"נ בעניין פירוק שיתוף במקרקעין

           בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 7.6.07 בבע"מ 8873/06. בפסק הדין האמור החליט בית המשפט העליון לקבל את בקשת רשות הערעור של המשיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שדחה את ערעור המשיב על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בנצרת; החלטה בה נתקבלה  בקשת העותרים 2-1 למחוק תובענה שהגיש המשיב נגד העותרים בנוגע לזכויותיו במקרקעין הרשומים על שם העותרים 2-1, שהם הוריה של העותרת 3, אשתו של המשיב.

           המשיב והעותרת 3 התגוררו בבית שהקימו על המקרקעין נשוא המחלוקת במשך חמש-עשרה שנה, עד לקריסת נישואיהם. עם פרוץ הסכסוך בין בני הזוג דרשה העותרת 3 מהמשיב להתפנות מהנכס. בתגובה הגיש המשיב תובענה לבית המשפט לענייני משפחה ובה עתר לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי למחצית מהזכויות בבית ובמקרקעין, ובצדו סעד של פירוק שיתוף על דרך מכירת המקרקעין; ולחלופין עתר המשיב לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי להשבת השקעותיו בנכס, ופיצוי בגין נזקי הפינוי ממנו. בית המשפט לענייני משפחה קיבל, כאמור, בקשה שהגישו העותרים 2-1 למחיקת התובענה האמורה, וזאת מן הטעם שהסעד הראשון שהתבקש על ידי המשיב מתבסס על הלכת השיתוף שאינה חלה על הצדדים והסעד השני מחייב דיון כולל באיזון המשאבים, שאין לקיימו בטרם פקיעת הנישואין. ערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת, ולפיכך הוגשה על ידו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.

           פסק הדין בבקשת רשות הערעור, שבו הוחלט לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור, ניתן מפי השופט א' רובינשטיין, שאליו הצטרף בהסכמה השופט ס' ג'ובראן. דעת המיעוט בפסק הדין ניתנה מפי השופט א' א' לוי. פסק דינו של השופט רובינשטיין התבסס על כך ששני הסעדים החלופיים להם עתר המשיב בתובענתו לא היו מבוססים על הלכת השיתוף או על חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. הסעד הראשי לו עתר המשיב (הצהרת בעלות ופירוק שיתוף במקרקעין) נתבע על יסוד טענה קניינית לפיה סוכם בין העותרים למשיב כי הזכויות במקרקעין שבמחלוקת תהיינה שייכות בחלקים שווים למשיב ולעותרת 3. הסעד החלופי שנתבע על ידי המשיב (השבת השקעותיו בנכס ופיצוי על נזקי הפינוי ממנו) נתבע, כך ציין השופט רובינשטיין, על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני הנזיקין. השופט רובינשטיין מצא, אפוא, כי תובענתו של המשיב - במיוחד כלפי העותרים 2-1 שהם בעלי הקרקע והנתבעים העיקריים בתובענה - אינה מבוססת על "הלכות הזוגיות" אלא על טענה לפיה התקיים בין המשיב לעותרת 3 שיתוף קנייני רגיל במקרקעין, וזאת במקביל למערכת השיתוף הנגזרת מהיותם בני זוג (ראו: ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615; בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם)). משהגיע השופט רובינשטיין לכלל מסקנה כי עילת התביעה של המשיב מעוגנת בדיני הקניין הכלליים הוא מצא, בהסתמכו על פסיקתו של בית משפט זה, כי אין בהיותם של המשיב והעותרת 3 בני זוג כדי לשלול או לעכב את זכויותיהם זה כלפי זו לפי הדין הכללי (ראו: ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205, 210; רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856 (להלן: עניין בר-אל)); זאת, בכפוף, כמובן, להסדרים המיוחדים החלים על פירוק שיתוף בין בני זוג גם לפי הדין הכללי. אף-על-פי-כן ציין השופט רובינשטיין כי על מנת להגיע להסדר כולל וסופי של מערכת היחסים הכלכלית בין בני הזוג רשאי בית המשפט לענייני משפחה לעכב את הדיון בעילות הקנייניות ולאחדו עם הדיון בתביעות על יסוד דיני המשפחה (ראו עניין בר-אל, בעמ' 863). עם זאת, הוסיף השופט רובינשטיין כי השעיית זכותו הקניינית של בעל דין לפירוק השיתוף במקרקעין (זכות הקבועה בסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969) צריכה להיעשות לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, וכי לעיתים דווקא הפרדת הדיון והימנעות מדחיית פירוק השיתוף עשויות לסייע להגעה להסדר כולל והוגן. בנסיבות המקרה דנן, ובמיוחד נוכח העובדה כי עיקר תובענתו של המשיב מופנה כנגד העותרים 2-1, מצא השופט רובינשטיין כי לא היה מקום להשעות את זכויות התביעה של המשיב לפני שייערך דיון הבוחן את האיזון בין הפגיעה בזכויות המשיב לבין הניסיון להגיע לפתרון כולל וסופי, ולפיכך קבע כי יש להחזיר את הדיון בתיק לבית המשפט לענייני משפחה, כדי שיבחן מחדש את שאלת מחיקת התובענה נוכח השיקולים האמורים. השופט ג'ובראן הצטרף, כאמור, בהסכמה לפסק דינו של השופט רובינשטיין.

           השופט לוי סבר, לעומת זאת, כי אין מקום למתן רשות ערעור במקרה דנן. בדעת המיעוט שלו דן השופט לוי ביחס שבין דיני הקניין לדיני המשפחה, וציין כי כאשר יהא בפירוק שיתוף מוקדם של המקרקעין כדי לסכל את התכלית של מניעת קיפוח מי מבני הזוג, העומדת במוקד הסדר איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון, אז אפשר שיימצא מקום להגביל את זכותו הקניינית של בן הזוג המעונין להביא לפירוק השיתוף במקרקעין. השופט לוי הדגיש כי הזכות האמורה אינה נשללת לחלוטין; אולם, בנסיבות המתאימות, השימוש בה מוכפף לעקרונות שמתחום דיני המשפחה. החשש עליו הצביע השופט לוי בפסק דינו הוא שפירוק השיתוף בטרם עת יביא לגריעת נכס המקרקעין ממסת הנכסים שעליהם חל הסדר איזון המשאבים שבין בני הזוג. עם זאת, ציין השופט לוי כי ככל שסוגית פירוק השיתוף מרוחקת יותר מהסוגיה של הסדרת ענייני הממון עקב הגירושין וככל שהפנייה לדיני המשפחה גורמת לעיכוב ממושך ובלתי מידתי ביכולתו של מי מהצדדים ליהנות מזכויותיו ברכוש המשותף, כך תחזק הנטייה להכיר במהלך הפירוק כפעולה העומדת לעצמה ובת מימוש מיידי. בנסיבות המקרה דנן מצא השופט לוי כי תביעותיו של המשיב צמחו מתוך הליכי הגירושים בינו לבין העותרת 3 והן קשורות ישירות להסדר הרכושי הכולל בין בני הזוג, ועל כן אין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, שקבע כי אין מקום לפרק את השיתוף במקרקעין לפני פקיעת הנישואין והגעה להסדר כולל בין בני הזוג.

           בעתירה לדיון נוסף שבפניי טוענים העותרים כי בעצם העובדה שניתנה בפרשה שלפנינו רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה, כאמור, את ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, סטה בית משפט זה מההלכה שלפיה רשות ערעור (ב"ערעור שני") תינתן רק אם לעניין שלגביו נתבקשה רשות הערעור ישנה חשיבות משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים להליך בהכרעת המחלוקת שביניהם (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: עניין חניון חיפה)). לגופו של עניין טוענים העותרים כי לא היה מקום להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, שכן בית משפט זה קבע בעבר כי במידה שפירוק השיתוף בדירת המגורים של בני זוג כרוך בפירוק הנישואין יש לשאוף לכך שהדברים ייעשו באופן צמוד (ראו עניין בר-אל); ובמקרה דנן, כך מוסיפים העותרים וטוענים, המשיב הוא שמקשה על ההגעה להסדר רכושי מהיר והוגן בין בני הזוג.

           דין העתירה לדיון נוסף להידחות. ראשית, עצם העובדה שבית המשפט העליון החליט בפסק דינו ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אין משמעותה כי בית המשפט החליט לשנות את ההלכה שנקבעה בסוגיה זו בעניין חניון חיפה. אילו ביקש בית המשפט בפסק דינו לקבוע לשנות את המבחנים שנקבעו בעניין חניון חיפה לעניין מתן רשות ערעור הוא היה וודאי עושה זאת במפורש; משבית המשפט לא עשה כן, ברי כי לא נקבעה בפסק דין נשוא העתירה הלכה חדשה כלשהי בסוגיה האמורה, וכי פסק הדין לא הביא לשינוי כלשהו של הלכת חניון חיפה. שנית, אף לגופו של עניין לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה כלשהי באשר לפירוק השיתוף במקרקעין של בני זוג, שכן הן דעת הרוב והן דעת המיעוט בפסק הדין התבססו על פסיקתו הקודמת של בית משפט זה בשאלת היחס שבין פירוק השיתוף במקרקעין של בני זוג להסדרה הכוללת של יחסיהם הרכושיים; ודומה שעיקר המחלוקת בפסק הדין נשוא העתירה נוגע לאופן יישום הכללים שנקבעו בפסיקה בפרשה שלפנינו. מן הטעמים האמורים אין מתקיימים במקרה דנן התנאים לעריכת דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

           אשר על כן, העתירה נדחית.

           ניתנה היום, ט"ז בכסלו התשס"ח (26.11.2007).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: